עבור לתוכן
כל המאמרים

על הדחקה

מהי בעצם הדחקה והאם היא דבר רע לנוכח הנסיבות. ד"ר טנא מסביר בגלובס

פורסם לראשונה ב – גלובס

"ב-7 באוקטובר קרה משהו קטסטרופלי, משהו איום ונורא ובלתי נתפס לכל הישראלים, משהו שמהדהד ברמה מוחשית מאוד חוויות קולקטיביות של העם שלנו, של רדיפה וסכנה קיומית. לחיות עם הידיעה שיש חטופים שחלילה עוברים דברים איומים בשבי, שיש סכנה מהותית לחיים שלנו ושל הילדים שלנו, שבכל רגע ייתכן שתופנה נגדנו אלימות איומה ונוראה, זה משהו שהוא מאוד קשה. באופן טבעי, כדי שנוכל להמשיך לתפקד ביום-יום, להגיע לעבודה, לגדל את הילדים, להמשיך בחיינו, נדרשת תנועה כלשהי על הציר שבין הכחשה להדחקה", מסביר ד"ר אורן טנא, מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש. לדבריו, ההדחקה היא חלק ממנגנוני ההגנה שהוגדרו על ידי הפסיכואנליזה, ובראשם זיגמונד פרויד ובתו אנה פרויד, מנגנונים שעוזרים לאגו שלנו לפרש את המציאות בדרך נוחה יותר לעיכול, שפחות מעוררת חרדה או מצוקה.

מהו אותו ציר שבין הכחשה להדחקה?
"יש שלושה מנגנונים שנמצאים על הספקטרום של הדחקה. המנגנון הגבוה ביותר נקרא suppression או סופרסיה, שבו אנחנו דוחקים משהו הצידה באופן מודע לגמרי. למשל, כשיש לנו משימה חשובה להשלים בעבודה ובו בזמן מתקשרים אלינו מהבנק להודיע לנו שאנחנו באובר דראפט. אנחנו נשים את הבשורה הזו באופן מודע בצד, כדי שנוכל להתמקד במשימה שלנו בצורה טובה. זה מנגנון הגנה טוב, כמו הומור למשל, שעוזר לנו לתפקד באותו רגע. אחריו נמצא מנגנון ההדחקה (Repression), שמתרחש באופן לא מודע. אני מדחיק קונפליקט פנימי ושוכח ממנו. נער או נערה שעברו בילדותם פגיעה מינית, לא זוכרים את זה בחייהם הבוגרים. יכול להיות שזה ישפיע על היכולת שלהם ליצור קשרים מיטיבים אינטימיים בבגרותם בלי שהם יודעים את הסיבה. המנגנון הכי 'פרימיטיבי' הוא מנגנון ההכחשה (denial), שבו אני לא שכחתי את האירוע אלא מכחיש אותו. למשל מכור לסמים לא יכחיש את העובדה שהוא משתמש, אבל כן יכחיש שהוא מכור. אצל מעשני סיגריות יש גם אלמנט של הכחשה, הם יודעים שמה שהם עושים זה
מסוכן, אבל הם אומרים לעצמם 'לי זה לא יקרה'".

איך הדחקה משליכה על הבריאות הנפשית והפיזית של האדם?
"לפי פרויד והפסיכואנליטיקאים, האנרגיה הנפשית שלנו היא מוגבלת, והרבה ממנה מוקדש כדי לשמר את החומר מודחק בלא מודע. מדי פעם החומר יצוץ ויפריע לנו במודע, אם בפליטות פה, בחלומות, ברגעים של חוסר שימת לב. ההשקעה של האנרגיה הזאת, אם היא מופרזת, יכולה להתבטא בשלל תסמינים נפשיים אחרים, כמו דיכאון וחרדה. למשל, במקום שאכעס על התוקף שלי, אני מפנים את הכעס כלפי עצמי ואז התוצאה היא דיכאון. זה יכול להתבטא גם בהפרעות סומטיות, כלומר במקום שיכאב לי בנפש, הנפש תסב את זה לגוף".

ואם אנחנו לא רוצים לשכוח? מפחדים להדחיק בזמן שיש לנו עוד חטופים בעזה?
"התנועה על הציר של הכחשה-הדחקה נחוצה להתמודדות הטבעית שלנו עם מצבים כאלה, אם נמשיך לנהל את חיינו מתוך התעלמות מוחלטת מהמציאות ההחיצונית, אם אני אמשיך להתנהל כאילו כלום לא קורה, יש עם זה בעייתיות. מצד שני אם אני שקוע כל כולי ב-7 לאוקטובר – גם עם זה יש בעייתיות. צריך למצוא את הטווחים בתוך הספקטרום הזה שמאפשרים לנו מצד אחד להיות מחוברים לחוויה ומצד שני שכן נוכל להמשיך לתפקד ולפעול כהורים, כבני זוג, כעובדים וכחלק מהחברה בלי הכאב הבלתי נסבל שהמאורעות האלו השיתו עלינו", מסביר טנא ומסכם: "הרבה פעמים, כשאנחנו רוצים להפעיל את המנגנון הגבוה יותר, לשים באופן מודע דברים בצד, אנחנו נמנעים מלעשות את זה כי אנחנו מרגישים אשמה, מה פתאום שנעשה דברים שהם מהנים? שנמשיך לחיות? ואני אומר לאנשים שדווקא בימים האלה חשוב שנדע למסגר את השעות שבהן אנחנו בתוך החוויה בפרקי זמן מוגבלים ולא נישאר בהם כל הזמן, כי זה חלק מהחוסן הלאומי שלנו. לשחק עם הילדים, לשדר חוסן, להמשיך לעבוד, להמשיך להניע את גלגלי המשק, להמשיך לעשות את כל הדברים האלה – זה חיוני לא פחות מאשר המלחמה בחזית, זו המלחמה גם של העורף. לכן אני אומר – תדח

דברו איתנו בוואטסאפ

תפריט נגישות