עבור לתוכן
כל המאמרים

הסדרה "מטפלים בחזית" – פרק שני – האיש שטיפל תחת אש.

ראיון של ד"ר טנא עם ליעד אוחנה, פרמדיק ראשי בארגון "איחוד הצלה" ותושב אופקים.

פורסם לראשונה ב-Ynet

בבוקר ה-7 באוקטובר יצא ליעד אוחנה, פרמדיק ראשי בארגון 'איחוד הצלה' ותושב אופקים, למסע של טיפול בעשרות פצועים בשטח, לצד השוטרים והלוחמים שהגנו בגבורה על העיר. כשחזר לביתו, גילה שגויס בצו 8 ויצא שוב להגן על המדינה. "רק בלילה הראשון, בשעות הקטנות של הלילה, הכל הכה בי והציף אותי – זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי באותו יום", מספר אוחנה. בשיחה פתוחה עם ד"ר אורן טנא, מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש, אוחנה מספר על הדילמות הבלתי אפשריות, ההשתטחות על המדרכה בצבע אדום ועל המשפחה שהשאיר בממ"ד.

"מטפלים בחזית" בשיתוף פארמה ישראל ובהנחיית ד"ר אורן טנא, היא סדרה בת שישה פרקים של מפגשים עם אנשי טיפול ורפואה, שנולדה מתוך רצון להעניק גם להם מרחב לשתף ולעבד את החוויות הקשות מאירועי 7 באוקטובר. רופאים ורופאות, עובדות סוציאליות ופרמדיקים, נדרשו באותה שבת שחורה להעניק טיפול מציל חיים – כשהם עצמם נתונים תחת אש ובתנאים מורכבים. חלקם השאירו מאחור בני משפחה וחברים, ונאלצו לחוות מקרוב מראות קשים. עכשיו הם מדברים על מה שמתחולל אצלם בפנים.

"חצינו את 100 הימים לתחילת המלחמה ואנחנו רק מתחילים להבין את גודל השעה, את הדרך שעוד נצטרך לעבור כדי לדאוג לחזית ולעורף להמשך הטיפול הרפואי והנפשי", אומר קובי צורף, מנכ"ל פארמה ישראל, שיזמה את הפרוייקט. "סיפור הגבורה של ליעד אוחנה מעורר בנו גאווה גדולה. אנחנו מבקשים לחזק את ידיו של ליעד על התעוזה והמסירות של הטיפול שהעניק לפצועים כפראמדיק בשבת השחורה וכפראמדיק לוחם בעזה ולחזק את ידם של כל הצוותים הרפואיים במערכת הבריאות. רצינו להשמיע את סיפורם של המטפלים שנמצאים בחזית המלחמה, להבין כיצד הם מתמודדים מאז ועד היום, להביע את הערכתנו ולקבל מהם גם תקווה לאתגרים שעוד נכונו לנו. למענם הרמנו את הפרוייקט הזה".

איך התחיל ה-7.10 עבורך?

"כאשר נכנסנו כולנו לממ"ד, כולל חמותי שהיתה אצלנו לחג, המכשיר של איחוד הצלה היה צמוד אליי כדי שאוכל להתעדכן. בניגוד לאירועים קודמים של אזעקה אחת וזהו, באותה שבת זה לא הפסיק. התחלתי לשמוע את היריות של המחבלים שנכנסו לאופקים – אז הבנתי שיצטרכו אותי בשטח, והזנקתי את עצמי".

איך עושים את המעבר מהתמונה הפסטורלית של המשפחה בחג אל הטיפול בפצועים בשטח?

"אנחנו מתורגלים במקצוע הזה לעבור מאפס למאה מאוד מהר ולנתק. זה שריר שלא היה לי ושמפתחים עם הזמן. לנתק את הרגש ולהבין שאתה צריך לעשות דברים על אוטומט. אם נותנים יותר מידי מקום לרגש, אתה עלול להתאבן, לקפוא במקום ולהתחיל לפחד, לחשוב על דברים אחרים. אתה צריך להציל בני אדם אחרים. להציל חיים זה המקצוע שלי".

אני משער שהיה שם כאוס – איך מתחילים?

"כשהבנתי שהשוטרים עדיין נלחמים, לקחתי צעד אחורה כדי לשמור על ביטחון. היו עליי אפוד קרמי וקסדה של איחוד הצלה. הכל התחיל מזה שאמרתי לאשתי שאני יורד לקחת את האפוד והקסדה מהאוטו וחוזר מייד – אבל הירידה הזו לאוטו הפכה לחמש שעות של טיפול בפצועים. ברגע שהבנתי את המצב, התקשרתי אליה ואמרתי לה 'את לא יוצאת מהממ"ד עד שאני אומר לך'."

מה מצאת בשטח?

"למרבה הצער, היו אזרחים שכבר היו הרוגים על הרצפה ולא היה מה לעשות מלבד לכסות אותם בצער רב. כל הזמן גיליתי עוד ועוד. בשלב זה הפצועים היו מהלחימה של השוטרים והמילואימניקים שהספיקו להגיע. היה ירי בלתי פוסק וצבע אדום כל הזמן – כל מה שאפשר לעשות זה להשתטח, לוודא שהבום לא קרוב, ולקום בחזרה".

יש תמונה מסוימת של פצוע שכאילו שאתה זוכר או של פצועה מהדבר הזה?

"יש שני פצועים שמלווים אותי במיוחד. אחד היה חייל קבע פצוע קשה שברגע האחרון הייתי צריך לבחור בינו לבין מישהו אחר – כשהייתי צריך להגיע אליו קיבלתי קריאה לטפל במישהו שכלוא בבית כבר שעתיים ומדמם. תוך כדי שאני מנסה להגיע אליו, תחת אש ובין הגופות, השוטרים קוראים לי לחייל פצוע קשה שצריך לעזור לו. הייתי צריך לבחור למי מהם ללכת לעזור. כנגד כל הסיכויים, אותו חייל חי היום. הוא ספג פציעות מסכנות חיים. אני עד עכשיו בהלם, הוא היה בין גופות ובכל זאת שרד את זה. זה חלק מהקושי, המחשבה שאי אפשר להציל את כולם שאי אפשר היה להגיע לכולם".

הצלת המון אנשים באותו יום, ולמרות זאת אתה מחפש תיקון?

"אני מרגיש שבמקום מסוים יכולתי, הייתי צריך לעשות יותר ולא הצלחתי להגיע לכולם".

קיבלת עזרה כלשהי עבור עצמך?

"כן, קודם כל במעגלים המאוד קרובים אליי מדברים ושואלים ואני מספר למי שרוצה לשמוע. אני לא יוזם כי זה קשה לשמוע את הדברים האלה. יש לנו גם מענה מאוד טוב של חוסן בתוך הארגון, היו לי איתם כמה שיחות".

איך אתה ישן?

"יש לילות ויש לילות. היו לי כמה חלומות שהתערבבו לי במציאות של סיפורים שפשוט נכנסו לי כאילו אני הייתי שם וחוויתי אותם".

נפרדת מאשתך לחמש שעות – תאר לי את החיבוק כשחזרת

"לא היה לי ממש זמן לתת חיבוק כי כשחזרתי התחלתי לארוז תיק לצו 8. החיבוק היה כשיצאתי לדרך ונפרדתי ממנה שוב. הפעם זה כבר לא היה לשעות אלא לימים קדימה, חיבוק של 'תשמור על עצמך'. היא פחדה מאוד, בצוק איתן הייתי בפנים".

בתוך כל זה גם קראו לך לצו 8?

"כן, הייתי בצו 8 אזרחי שהפך לצו 8 צבאי. יצאתי מהבית לשבועיים"

ואיך נפרדים מהילדים?

"יש לי עוד בת אחת בת ארבע ובת שנתיים, והבן הצעיר בן שבועיים. הן לא הבינו את המשמעות של המצב בהתחלה, אמרתי להן שאבא יחזור תוך כמה ימים. לפעמים עברה המחשבה 'אולי אני לא צריך לעשות את מה שאני עושה', אבל אני מבין שאין סיכוי. זה צו השעה, זו המלחמה של הדור שלנו. אם לא אנחנו, אז מי? כולנו ביחד בדבר הזה".

האם התפרקת בשלב כלשהו?

"היו כמה פעמים. הפעם הראשונה היתה עוד בלילה הראשון, בתוך הבסיס נרגעו הדברים והלכתי להניח את הראש בשעות הקטנות של הלילה. פתאום הכל הכה בי והציף אותי. זו היתה הפעם הראשונה שיכולתי לעבור רגע על הודעות מאותו יום ונחשפתי להודעות מאנשים זעקו לעזרה ולא הגעתי אליהם. זה פשוט שבר לי את הלב, זו התה הפעם הראשונה שבכיתי באותו יום"

האם האירועים מה-7.10 גרמו לך לאהוב את המקצוע יותר או פחות?

"יותר. אתה מרגיש בידיים את המשמעות של להיות שם ראשון, להציל חיים".

אתה זוכר מתי צחקת בפעם האחרונה?

"לא, אני לא. יש צחוק של סתם וצחוק של באמת. מאז ה-7.10 זה לא קרה לי. אני מקווה שתחזור לי השמחה האמיתית".

ושאלה אחרונה – מה יהיה?

"חייב להיות טוב, כי אנחנו כאן כדי לחיות ולהישאר ואין ברירה אחרת. אני רק מקווה שנצליח לשמר את כל המסרים החיוביים שהיו לנו בחודשים האחרונים ונלמד מהטעויות".

דברו איתנו בוואטסאפ

תפריט נגישות