פוסט טראומה צבאית : להביט בעיני החיילים שחוזרים הביתה

פרק ראשון: מהי בעצם הפרעה פוסט טראומתית ?

דני (שם בדוי) ישב מולי ובכה. הוא היה אמור להשתחרר מצה"ל אוטוטו. כבר תכנן את הנסיעה לחו"ל. אבל לחיים היו תוכניות אחרות. בבוקר ה-7 באוקטובר, מייד לאחר שמפקד הפלוגה שלו נהרג, הוא תפס פיקוד והוביל את הלחימה במחבלים שחדרו לבסיס שלו. בפעם הראשונה בחייו הוא ירה והרג אנשים. בפעם הראשונה בחייו הוא ראה חברים שלו נהרגים לידו, נופלים, צועקים מכאבים. הוא נלחם כמו אריה, הציל פצועים רבים, וחילץ חברים וחברות נוספים מהתופת.

הוא אפילו לא הרגיש שהכדור פגע בו. "חשבתי שנשרטתי ממשהו", אמר לי. רק כשלא הצליח לנשום ונפל, מקיא דם, הבין שנפצע. שם, שוכב בשלולית דם, הוא היה בטוח שזה הסוף. הוא חיכה. 

דני לא נהרג. הוא שכב מחוסר הכרה שעות, עד שחולץ והגיע בדרך לא דרך לבית חולים. הוא נותח והנקב בריאה נסגר. הוא עדיין לא שומע טוב כי עור התוף שלו נקרע, וגופו עדיין מלא רסיסים. חלקם כנראה יישארו עמו. אבל לא זה מה שמפריע לדני. "הבעיה היא שאני לא יכול לישון", הוא אומר לי. "כשאני עוצם עיניים, אני מייד – שוב – שם". 

דני, וצעירים רבים כמותו – מציגים את התסמונת הפוסט טראומתית במלואה. כפסיכיאטר ותיק, שטיפל במאות פגועי טראומה, מדהים אותי לראות תמיד כמה התסמינים שאנחנו מכירים מהספרות המקצועית, המחקר המדעי והניסיון הקליני, רוקמים עור וגידים מול עינינו.

תסמיני פוסט טראומה – איך מתבטאת טראומה צבאית ?

לתסמונת הפוסט טראומתית ארבעה צברים עיקריים של תסמינים, ודני "יודע" את כולם. 

הצבר הראשון הוא חוויה מחדש וחודרנות – מחשבות על האירועים הטראומתיים מציפים את הראש, שרוצה הכול חוץ מלחשוב על הטראומה, אבל לא מצליח אחרת. המחשבות חוזרות ביום, ובלילה (סיוטים) ולעתים ממש כמו "סרט" – פלאשבקים או ניתוקים המכונים בשפה מקצועית דיסוציאציה. דני אומר לי: "כן, אני שם. אני מריח את אבק השריפה, אני מרגיש את הדם החם זורם עליי". כל גירוי קטן כמו ריח שרוף או רעש חזק מזכיר מיד את הקרבות, ומלווה בתגובה נפשית (חרדה) ופיזית עזה (דפיקות לב, קוצר נשימה).  

צבר התסמינים השני הוא הימנעות – רצון להימנע מלדבר על הטראומה, מלהיזכר בה. דני הפסיק לראות טלוויזיה. הוא לא קורא עיתונים. הוא לא נכנס לא לטוויטר ולא לאינסטגרם. רק לא להיתקל במשהו שעלול להזכיר לו. זה היה יכול להיות כלי יעיל, אם זה לא היה מונע מלצאת את החדר. כי כל דבר בסופו של דבר מזכיר לו. אז הוא לא רוצה להיפגש עם חברים "כי הם שואלים", וגם לא עם המשפחה "כי הם לא שואלים, אבל העיניים שלהם שואלות". 

הצבר השלישי של תסמינים מכונה "קוגניציות שליליות", והוא מתייחס לאורח שבו טראומה משנה משהו בסיסי באמון ובשמחת החיים של ניצולים. אנשים אופטימיים עם חדוות חיים, הופכים כבויים, לא רואים עתיד, חשים אשמה על עצם היותם. "אני מרגיש כמו מת מהלך", אומר לי דני – ציטוט כואב ששמעתי כל כך הרבה פעמים בעבר, "אני לא מבין למה אני נשארתי חי, ועוד עם רגליים, וכל כך הרבה שם מתו. אולי הייתי יכול להציל יותר". 

הצבר הרביעי של תסמינים מכונה "עוררות יתר" והוא מטריף את המטופלים וגם את בני משפחתם. במקום אדם נינוח ורגוע, מתקבל "גוש עצבים דרוך ועצבני", כפי שדני מכנה עצמו. התסמינים כוללים דריכות מתמדת, רגזנות עם "פתיל קצר", קשיים בשינה ובריכוז, נטייה להתנהגויות הרסניות ורגישות לרעשים. "אני כל כך רוצה לישון", אומר לי דני, "ולא מצליח. זה הופך אותי לגוש עצבים… אני צועק על הוריי. זה אף פעם לא קרה לי קודם". 

יחד ארבעת הצברים יוצרים צעיר מצולק, עצבני, חרד ופסימי. כזה שנקרע מחייו הקודמים, ולא מבין איך לחזור אליהם. אז מה אפשר לעשות כדי לעזור לדני? על הטיפול בתסמונת פוסט טראומתית, בכתבה הבאה של ד"ר טנא.