דרך סיפורם של חיילים צעירים שנלחמו כאריות אך חזרו פצועים נפשית, מתאר פסיכיאטר פרטי בכיר את המאבק שמולנו. סדרת כתבות עם ד"ר אורן טנא על טראומה צבאית – ועל טיפול בפוסט טראומה.
פרק II: רבים מהחוזרים מהקרבות נושאים פצע נפשי מדמם. כיצד עוזרים להם?
האם יש טיפול תרופתי לטראומה נפשית? האם יש דברים שאסור לעשות?
בין "הכל בסדר" לבכי מר: כשטראומת לחימה מגיעה מאוחר
גיל (שם בדוי) הרגיש בהתחלה שהכול בסדר.
"נכון, לחמתי ב-7.10 בעוטף", אמר לי החובש הקרבי, "ראיתי דברים איומים. פיניתי עשרות גופות. המון מהן של ילדים. ואחרי זה עוד הייתי חודשיים בעזה, ראיתי ועברתי הכול… אבל כשחזרתי הביתה הרגשתי בהתחלה שאני בסדר. רק כעבור שבוע פתאום אני מגלה כל מיני דברים שמבהילים אותי. פתאום קופצות לי תמונות. אני פתאום מזנק מטריקת דלת. חברה שלי אומרת לי שבחלק מהלילות אני צועק".
גיל יושב מולי ומתחיל לבכות. "אני מפחד שנשרטתי. שהלכו לי החיים".
חשוב להפריד בין מצבו של גיל ורבים כמותו, המפגינים תסמינים פוסט טראומתיים חריפים – או תגובת דחק אקוטית, לחיילים כמו דני שתואר בפרק הקודם, ולמרבה הצער רבים כמותו – שמציגים כבר הפרעה פוסט טראומתית מלאה. להבדל בין המצבים יש משמעות חשובה בטיפול בהם.
פסיכואדוקציה – ההתחלה בטיפול בתסמיני דחק חריפים אצל לוחמים
בפרק היום נדון בטיפול הראשוני בחיילים שחוזרים מהחזית עם תסמיני דחק חריפים ולאו דווקא הפרעה פוסט טראומתית מלאה. מה אפשר לעשות כדי לסייע להם, ומה לא לעשות?
ההתחלה היא ללמד אותם מה עובר עליהם. בשפה מקצועית – "פסיכואדוקציה" או "חינוך נפשי". לגיל אני מסביר מדוע הוא מגיב כפי שהוא מגיב. "זו תגובה טבעית למצב לא טבעי", אני אומר לו משפט שהפך קצת לקלישאה, "אבל חשוב שתדע. רוב גדול מהחבר'ה במצבך, גם כאלה שעברו טראומה קשה לא 'נשרטים לתמיד'. נכון, הם ואתה מתמודדים עם מורכבות גדולה. נכון, יש תסמינים. אבל הרוב המכריע מפתחים מסלול של חוסן והחלמה".
"איך אני יכול לזרז את המהלך הזה?", שואל אותי גיל, ולצורך זה אני מבקש לדבר עם משפחתו. להם אני אומר, שחשוב שלא ייבהלו ממצבו של גיל, שיביעו הבנה לקשייו אך גם יפגינו ביטחון שהוא יתגבר. "ללחוץ עליו לדבר?", שואלת אותי אימו. "לא", אני עונה לה, "תהיי סבלנית. חכי שהוא ירצה לדבר. אבל אז תדאגי לשבת ולהקשיב, בלי הפרעות ובלי הסחות". מאביו של גיל אני מבקש לכבות קצת את הטלוויזיה שתמיד דלוקה בסלון, "אנחנו נגד הימנעות מכל סוג", אני מסביר להורים, "אבל בטח אין סיבה לייצר טריגרים מיותרים. מספיק לראות חדשות במועדים הקבועים". לסיום אני מסביר להורים מהם הדגלים האדומים שכדאי שישימו לב אליהם – לדוגמה אם גיל לא יצליח כלל לישון, יהפוך דרוך מאוד ועצבני, או יתקשה לתפקד וייראה כבוי. אני מסביר להם שבמקרה זה כדאי וצריך לפנות שוב לעזרה מקצועית.
תרופות, קנאביס או פעילות חיונית? טיפול בתסמיני טראומה נפשית חריפה
"ומה אני אמור לעשות?", שואל גיל, ואני מסביר שיש שלושה עקרונות מרכזיים של "עשה" – ראשית לחזור לתבנית החיים הרגילה שלו – הפעילויות הרגילות בעבודה ובפנאי (כולל ספורט שאהב תמיד לעשות). אני מסביר לו כמה העוגנים בחייו שומרים עליו כעת, ומשדרים למוחו שהוא חזר למקום בטוח. שנית – אני מלמד את גיל כמה טכניקות פשוטות של קרקוע ורגיעה, כדי לסייע לו לחזור לשלוט בתגובותיו הרגשיות. שלישית אני מעודד אותו לחזור לקשרים החברתיים שלו, כדי שייתמך בידי חבריו וזוגתו שאוהבים אותו.
"מה לגבי תרופות?", שואל גיל. והתשובה שאני נותן לו היא שכיום עדיין אין תרופה לטראומה נפשית אקוטית, ובמרבית המקרים גם לא צריך כל תרופה. לעתים ניתן לסייע לתסמינים נלווים כמו קושי לישון או חרדה ברמה גבוהה. "ומה עם קנאביס?", שואל גיל את שאלת מיליון הדולר, ואני מסביר שקנאביס אינו מותווה במקרים של טראומה חריפה ואף עלול להזיק במצבים אלה (לפי נייר עמדה רשמי של המועצה הלאומית לטראומה), ואני מעודד אותו לא לעשות שימוש בחומרים דוגמת סמים או אלכוהול שתפקידם לעתים למסך ולמנוע מגע נחוץ עם הכאב.
בסיום אני אומר לגיל ולמשפחתו שהתהליך שהם עוברים טבעי, וצפוי. ואני כמובן משאיר דלת פתוחה, למקרה שיידרשו לה. הידיעה שיש אפשרות לפנות לעזרה, בעצמה מסייעת ומרגיעה.
